דצמבר 14, 2011

תראי איך הילדים משחקים ביחד!!!

בסוף השבוע האחרון הלכנו עם חברים לארוחת בוקר עם הילדים. מראש הלכנו למקום המסומן ב-rest כ-"ידידותי לילדים" מתוך החשש שחלק גדול של המנות ימצאו את עצמן על הרצפה, ומתוך תקווה שהסועדים האחרים יהיו סבלניים כלפינו. להפתעתינו הרבה, כל הילדים כאחד היו שקטים ומנומסים. הם אפילו שיחקו ביחד. ובדיוק על זה רציתי לדבר.
 לצערי לא הצלחתי "לתפוס" את כל החבורה בתמונה אחת - בכל זאת השתמשתי ב-iPhone ולא במצלמה אמיתית. אבל כל לארבעה הילדים מגיל 3 עד 10 במשך שעתיים שיחקו עם הסמארטפונים. התקשורת היחידה שהייתה ביניהם - זה הצצה נדירה של אחד לתוך המסך של האחר, או החלפה זמנית של המכשירים.

אנחנו ההורים בהתחלה אפילו לא שמנו לב. אבל כשהילדים סיימו לאכול, ביקשו לפנות והמשיכו לשחק בלי להפריע לנו - הבנו שמשהו חריג קורה. האמת - מושלם! אף אחד לא השתולל, לא צעק, לא ניסה לפגוע במלצרית עם כדור נייר שירק דרך הקשית... פשוט שקט ושלווה.

זה בסדר שהילדים לא באמת משחקים אחד עם השני

אני עוד לא זקן, אמנם ניתן לחשוב כך - כשאנחנו היינו ילדים - אף פעם לא שיחקנו עם ה-iPhone! טוב, כשהיינו ילדים, באמת שיחקנו עם החברים פנים מול פנים. ואפילו ידעתי איך קוראים להם. בילינו זמן לא מבוטל בחוץ, ועשינו חיים. היינו שמים מטבעות על הפסים של החשמלית (נכון, לא גדלתי בארץ) כדי לראות איך הן נמעכות, היינו אוכלים מעצי הפרי של השכנים, היינו זורקים מהמרפסת שקיות עם מים או ביצים על הולכי הרגל, היינו מטיסים מטוסי נייר, ואפילו ירדנו על גיגית במדרגות החירום של בניין גבוה. וטיילנו מלא על גגות הבתים. מיומנות כמו טיפוס על העצים, ירי מרוגטקה, חץ וקשת וסתם זריקת אבנים - היו דבר בסיסי. עד היום יש לי שיווי משקל מצוין. אמנם כל זה היה מסוכן, לא אחראי ועדיין מפתיע איך לא הסתבכתי בצרות - לפחות למדנו מה זה לסמוך על חבר, לעזור בצרה (והיו לא מעט כאלה). משם למדנו מה היא אחראיות, ועזרה הדדית. ידענו איך זה מרגיש להיות נבגד, ונטוש. 
איך הילדים שלנו ילמדו את זה? 
במשך כל הילדות אנחנו מונעים מהם למידה. אנחנו עוטפים את ילדינו בצמר גפן, פותרים להם את כל הבעיות החברתיות, יוצאים איתם לחצר, אוספים מהחוגים, לא משחררים מטר בלי טלפון סלולרי. העידן הטכנולוגי בכלל ביטל צורך בתקשורת עם יצורים חיים.כפי שניתן לצפות, יש דעות לכאן ולכאן. יש את הדעה שהצגתי קודם, שטוענת שהדור הזה יהיה נכה חברתית. אבל יש גם דעות אחרות.

נתחיל מזה, הגם הדור של ההורים שלנו חשב שאנחנו נגדל להיות נכים, כי הם בטח שיחקו בפרטיזנים ובאמת הורידו רכבות מהפסים. גם הדור הקודם בטח חשב כך - כי ההורים שלנו לא עברו דרך מלחמת העולם השנייה, שואה ועוד.
וכל הדורות יצאו סה''כ בסדר (אני כמובן לא מתייחס לכל האנשים בכל דור, או.קיי? לא צריך דוגמאות). הרי אילו בכל דור היית ירידה ברמה, אז כשמסתכלים מאה-מאתיים שנה אחורה - האנשים דאז היו צריכים להיות פשוט אנשי על לעומתינו. ולא כך הדבר. 
אז מה אם כל המיומנויות החברתיות שהדור הזה "מפספס"? אחראיות, עזרה לזולת? אז דבר ראשון, רוב הדברים האלה יגיעו בהמשך - חלק בזכות הצבא, חלק מהחבר(ה) הראשון(ה). ומי אמר שהילד בגיל 10 בכלל אמור להיחשף וללמוד את הדברים האלה "על אמת", בלי רשת ביטחון?
בואו נניח שהחלטנו לגדל ילד "כמו פעם". דבר ראשון, כנראה יהיו לו ממש מעט פרטנרים לכזה חופש. אבל בואו נניח שיש. אז אותה החבורה משחקת בחוץ ולא נחשפת לטכנולוגיה (לא-iPhone, לא-XBox, לא-facebook, ולא מתאמים עם חבר אם אפשר לקפוץ - פשוט באים).
האם אנחנו כהורים בכלל פתוחים לקבל את זה? שהילדים לבד יבנו בית על העץ ויבלו שם את רוב היום? שיסתובבו מי יודע איפה? שייחשפו למיליון סכנות? לא נראה לי.

לא משנה כמה רגשות נוסטלגיות הילדות שלנו מעוררת בנו, אנחנו בעצמנו לא ניתן לילדינו לגדול כמונו. וזה טבעי במצב הסוציאו-אקונומי שאנחנו חיים בו. באזורים פחות מפותחים - קחו מזרח אירופה, ובארץ - שטחים, הילדים עדיין גדלים כך. 

אבל הילדים שלנו כבר עלו מדרגה.

תגובה 1:

Unknown אמר/ה...

מסכימה.
אני גם חושבת שזה לא שחור או לבן ואפשר למצוא את האמצע בין לשחק כל היום בסמארטפון לבין להנות מהחברה שמסביב.
אני חושבת שחלק מהבעיה היא שהרבה יותר נוח לשים את הילד מול דורה ולהתעסק בדברים שלנו, במקום לחפש פתרונות יצירתיים לתעסוקה.