תבחר את הזווית שלך

בסוף שבוע שעבר באופן ספונטאני נסעתי עם בתי בת ה-9 לחופשת סקי בצד הרומני של הרי הקרפטי, בעיירה פרדאל, כשעה וחצי נסיעה צפונית מבוקרשט. 

העובדה שהחופשה היתה פתאומית ולא מתוכננת הוסיפה המון לתענוג. לא היו לי ציפיות, לא בחירה מתישה של מקומות לינה,תאריכים וטיסות. למעשה יומיים לפני הטיסה כל השלג נמס ועלה חשש כבד כי לא נוכל לעשות סקי בכלל. רק יום לפני הטיסה הטמפרטורות צנחו מתחת לאפס והייתה סופת שלג שנמשכה יותר מיומיים - וכיסתה את כל האזור בשלג טרי לבן ונקי או כמו שאומרים בז'רגון המקצועי - פודרה.

הרעיון לנסוע היה של חבר שלי גיא - הוא יזם, בחר תאריכים ומקום, ובא גם הוא עם בתו בת ה-9. הבנות שלנו מכירות כבר מזמן ומסתדרות מצוין, כך שהיינו צריכים רק לקחת להן מדריך ולדאוג לאסוף אותן בסוף השיעורים.

ביום הראשון, אחרי שקנינו את בגדי הסקי החסרים, הגענו לאתר, שכרנו ציוד, מצאנו מדריכים גם לבנות וגם לי (גיא כבר ידע לגלוש) התחלנו במלאכה.

אנשים שואלים אותי איך יכול להיות שיוצא ברה''מ לא יודע לעשות סקי? כמו לרוב יוצאי ברה''מ, סקי באמת היה הספורט החורפי שלנו - אבל לא סללום במדרון, אלא הליכה בישורת. היו פה ושם גבעות, אבל איכשהו אני זוכר יותר עליות מירידות. או כמו שגיא מגדיר אותי - "רוסי צעצוע".

אחרי כשעה של שיעור אספתי אומץ ושאלתי את המדריכה אם אולי כדאי לעלות ברכבל לירידה האמיתית ולצאת מהתינוקיה. היא הסכימה ולא הראתה סימני דאגה, רק הנחתה אותי איך להחזיק ברכבל. כשעלינו למעלה, פשוט חטפתי התקף פניקה - כשראיתי את הירידה בכלל לא דמיינתי שיש אפשרות לרדת למטה בחתיכה אחת. 

ידעתי שצריך לעשות סללום, התאמנו עליו בתינוקיה למטה, רק הייתי צריך לעקוב אחרי לאורה המדריכה, אבל כח כבידה משך אותי כל הזמן למטה, בזווית תלולה מדי. בכל פעם שצברתי מהירות גבוהה מדי - הייתי נופל וצוחק. למה צוחק? כמה סיבות - ייאוש של חוסר יכולת להתמודד עם אתגר שקטן על כל ילד, המראה המצחיק שלי מהצד, ולאורה המדריכה בת ה-17 שכל הזמן חזרה וצעקה לי "!don't panic! don't panic" ומתחילה להצטער שהוציאה אותי מהתינוקיה. 

בסוף הירידה נגמרה וגם השיעור התסיים. לקח לי יותר מחצי שעה להסדיר את הדופק, להוריד בחזרה את לחץ הדם, ולשרוף את האדרנלין. היה כבר ערב והיינו צריכים לחזור.

למחרת החלטתי לוותר על השיעורים ולכבוש את "הפסגה" לבד. כשירדתי מהרכבל והייתי לבד, שוב נלחצתי. אולי אפילו יותר מאתמול - מי עכשיו יצעק לי "don't panic" וינסה להרים מהשלג? מאוד רציתי לעמוד רגע, להירגע, לצלם את הנוף, אבל פשוט לא יכולתי. פחדתי אפילו להוריד כפפה.

ופתאום נפל לי האסימון! אני בעצמי יכול לבחור באיזה זווית של המדרון לגלוש. אם אגלוש ישר למטה זה יהיה נגיד 30 מעלות, אבל אם אגלוש במאונך - הזווית תהיה 0. ואם המהירות תהיה גבוהה מדי, אני אפילו יכול לעלות קצת למעלה, במעלה ההר. זה לא שהמדרון תלול מדי - זה אך ורק אני ששולט בזיוות הירידה וכך גם במהירות! 

כך החלפתי את הפזמון שהמשיך לצלצל בראשי - "don't panic" במשהו יותר קונסטרוקטיבי. בגלל שהנטיה שלי עדיין היתה לגלוש ישר למטה - במשך כל הירידה הייתי חוזר ואומר לעצמי בכל רם "תבחר את הזווית שלך, תבחר את הזווית שלך, תבחר את הזווית שלך". עשרות פעמים במהלך הירידה. זה חולל קסם. בירידה הראשונה אחרי התגלית נתקפתי פניקה רק לפרק זמן מצומצם. בפעם השנייה כבר התחלתי להנות.

ביום השלישי והאחרון של הסקי (ואחרי שקניתי גם מכנסי סקי) לא היה כבר זכר של הפניקה, ולמעשה ירדתי במדרון הזה שבע פעמים ונפלתי רק פעמים. חלק מהפעמים ירדתי אפילו בלי לעצור באמצע כדי לנוח ולהתנשף.

איך אפשר להסביר כזאת התקדמות פתאומית? אולי הגנים הרוסים שלי התעוררו? אולי הבנתי שאם ילדים קטנים יכולים - בוודאי גם אני יכול? ואולי בגלל שביום השלישי נגמר לי בקבוק של שיבס שהיה מחמם אותי ביומיים הראשונים? לדעתי אף אחד מהם.

אני חושב שברגע שהבנתי שאך ורק אני שולט בקצב ההתקדמות, הפסקתי להיחנק ברגע שהבנתי שגודל הביס תלוי רק בי. זה קורה לא פעם בעבודה - כשכמות החומר שצריך ללמוד נראת משתקת, צריך ללמוד להציב לעצמך יעדים שאתה יכול לעמוד בהם - בקושי, אבל בלי להתרסק.

אני רוצה שוב להודות לנועם שאירח אותנו בוילה ויטאליס, (שתי דקות נסיעה מאחד מאתרי סקי הפופולרים ברומניה), הסיע אותנו, עזר לקנות ולשכור ציוד ומדריכים, וקיבל אותנו כבני משפחה. תודה, נועם!